סיפור מיוחד על זוג מיוחד

הטלפון צלצל. Idit Gottlieb על הקו.

תשמע סיפור - הגיע אלינו לצהר זוג נשוי. טרי. החתן גדל בחסידות סאטמר, הכלה חילונית. הם כבר התחתנו בבני ברק - בחתונה חסידית למהדרין, אך הכלה הרגישה שמאחורי ההינומה האטומה היא לא באמת הייתה שם.

היא פנתה לצהר בדמעות: "אני רוצה להתחתן שוב, מבחינתי לא הייתה חתונה, לא הייתי בחתונה שלי!!! הובילו אותי, לקחו אותי מפה לשם, לחשו לי באוזן אך לא ראיתי כלום. לא את החתן, לא את ההתרחשות, הכל קרה סביבי ואני פשוט לא הייתי שם. בחדר ייחוד הורדתי את הטבעת והחזרתי לאיש האהוב שלי, אמרתי לו שוב ושוב: לא הייתה כאן חתונה!"

וואו.

מה עושים?

לפני שפגשתי את הזוג נועצתי בכמה רבנים.
האם ניתן לפסול הלכתית חופה שלא נעשתה ברצון גמור? האם זו הוצאת לעז על חופה שנעשתה כדת? מה ההשלכות האישיות והציבוריות?
לחזור ולקדש מספק? "לזייף" חופה וקידושין רק כדי שזה יראה כמו? אולי להסתפק בטקס הודיה?
מישהו בחן את האפשרות (שהציעה הכלה) להתגרש ולהתחתן שנית.

הראש הסתחרר והלב יצא אל הזוג עוד לפני שפגשתי.

נפגשנו.

וואו... איזה זוג... כמה אהבה ורגישות ולב חם הפועם בחזקה.

איזה מסע עשה החתן, ואיזו הכלה וקבלה ודאגה יש לכלה שלו. דמויות הקורונת מצד עצמן.

הקשבתי.
בעיקר הקשבתי להם.
לא ניסיתי להוביל לשום מקום. פשוט להיות איתם. באשר הם שם.

ובסיפורים שלהם אני מרגיש את הכבוד שהם רוחשים לבתים שלהם. למשפחה. לשורשים. יש להם ברכב הפרטי שטריימל, חליפה חסידית ושמלות צנועות בסטנדרטים מחמירים. הם באים לא פעם להורים שלו בלבוש חסידי מלא. מכבדים באהבה. נותנים מקום. עושים נחת רוח. כל כך לא מובן מאליו.

כל הרעיון לערוך חופה חסידית הייתה לתת מקום למשפחה שלו. לתת להם להיות חלק. שיוכלו לשמוח איתם. היא רצתה מזה לא פחות ממנו. רק שהיא לא ממש הבינה את המשמעות המעשית.

אחרי ההקשבה העמוקה והכנה כבר לא נזקקנו לשום להטוט הלכתי. הם כבר הניחו את הפיגומים לפתרון המבוכה. יש בכם מזה ומזה אמרתי להם. אתם פשוט מדהימים ומכבדים ומחברים בין עולמות.
בואו לא נמחוק את החופה הקודמת. להיפך. בואו ננכיח אותה. זה חלק מכם. זו אות חשובה בנשמתכם. על גביה ניצור עוד טקס נוסף. אישי. שלכם. במרחבי הווה שלכם, עם החברים מהעולם הנוסף. בואו נשזור את החוטים בין העולמות. בואו נחבר.

מעולם לא ערכתי חופה כזו, בלי הרי את מקודשת, בלי כתובה ובלי שבע הברכות המסורתיות.

איש. אישה ושכינה בינהם.
יחד באהבה גדולה.

וגם למדתי שיעור חשוב מסתבר שהרבה פעמים הקושי אינו מול ההלכה, ההלכה לפעמים היא לא מוקד הסיפור אלא הלב והאדם.

מבוכה ששורשה בלב לא תמצא את מבוקשה באות או בספר אלא היא מוכרחת לשוב אל מעיינות הלב.